דרויצ'נקו ויקטו ריה נ' רויאל קרסט בע"מ

פסק דין

פסק דין זה עניינו תביעה שהגישה הגב' דרויצ'נקו ויקטוריה (להלן: "התובעת") בסמוך לסיום העסקתה בשירותה של מעבידתה, חב' רויאל קרסט בע"מ (להלן: "הנתבעת"), בסוף שנת 2007. בתביעה התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של כ-60,000 ₪ הנתבעים ברכיבי תביעה שונים (פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, דמי פדיון חופשה ופיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות). כן התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בהמצאת מכתב שחרור הכספים אשר הופקדו לזכות התובעת בקרן פנסיה, במתן מכתב פיטורים ובתשלום פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

את פסק הדין אפתח בהצגת הצדדים ורכיבי התביעה; משם אפנה להצגת העובדות שתשמשנה בסיס לדיון פרטני ברכיבי התביעה השונים; בסיומו של שלב זה, אגש לבחינת עילות התביעה השונות.

הצדדים:

1.התובעת עולה מחבר המדינות, תושבת אילת עבדה אצל הנתבעת מיום 1.2.99 ועד ליום 3.5.2000; והחל מיום 1.8.2000 ועד ליום 31.12.2007.

2.הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת בייצור תכשיטים מזהב. בינואר 2008 העתיקה הנתבעת את מפעלה מאילת, למרכז הארץ; ובעקבות המעבר הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.

התביעה:

3.בפברואר 2008 הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה, במסגרתה טענה התובעת כי על הצדדים חלים הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף היהלומים וכי יחסי עובד מעביד הסתיימו ביוזמת הנתבעת, בפיטוריה ללא מתן הודעה מוקדמת כדין.

4.בהתאם התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים לתקופת העסקה הכוללת (החל מחודש פברואר 99' ועד כולל חודש דצמבר 2007) בסכום של 41,860 ₪ (סעיפים 23 ח' ו-ט' לכתב התביעה).

על פי כתב התביעה הפרישה הנתבעת על חשבון פיצויי פיטורים, סכום של 32,000 ₪ העומדים לרשות התובעת בקרן הפנסיה מבטחים.

לפיכך ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת לשחרר את רכיב הפיצויים המופקדים לזכות התובעת בקרן הפנסיה מבטחים, ולשלם הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 9,860 ₪. כן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

5.בתביעה הוסיפה וסיפרה התובעת כי קיבלה ביום 5.12.07 הודעה על סיום העסקתה בסוף אותו חודש (סוף דצמבר 2007). בנסיבות אלו טוענת התובעת, כי היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת בגובה השווה לשכר עבודה של חמישה ימים, בסכום בסך של 1,155 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

6.לגרסת התובעת היא זכאית מכוח הוראות חוק חופשה שנתית תשי"א-1951, לחופשה רצופה של שבעה ימים וזו לא ניתנה בשנה האחרונה להעסקתה בנתבעת, מכאן התביעה לדמי פדיון שבעה ימי חופשה בסך של 1,386 ₪.

7.עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר בחינת תלושי השכר ודוחות הנוכחות, נמצא כי נוכו משכרה של התובעת סכומים שלא כדין ומאידך לא שולם לתובעת שכר לו היא זכאית בדין. על רקע זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר בסכום של 20,265 ₪.

8.כן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום תוספת וותק "על פי הוראות ההסכם ו/או הצו" בסכום של 3,527 ₪.

9.על פי כתב התביעה "על הנתבעת קמה חובה חוזית – כמשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 להפריש לטובת התובעת כספים לקרן השתלמות על פי הוראות ההסכם ו/או הצו, בצמוד לתשלום חלק התובעת." סעיף 21.א לכתב התביעה.

על רקע זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום שיעור התגמולים (6%) שהיו נצברים בקרן לו הפרישו הצדדים את חלקם, בהיקף של 23,315 ₪ נטו.

10.כאמור בפתיח לפסק הדין, בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתי להידרש לתשובות הנתבעת לעילות התביעה השונות. ולפיכך אגש להצגת העובדות המהוות את הבסיס לדיון בתביעה והן כלהלן.

העובדות:

11.הנתבעת היא חברה בע"מ אשר עיסוקה בענף הצורפות. לעניין זה אפנה לעדותו של מנהל הנתבעת, מר יגאל גרובר, אשר בדיון מיום 11.7.2010 נשאל והשיב: